Yuval Yairi in New York
By Penina Braffman

A photographer pieces together moments and memory.

NEW YORK—While most photographs capture a single moment in time, Yuval Yairi's capture thousands. Using a digital video camera set to still mode, the artist takes multiple zoomed-in shots of specific locations in his native Israel, methodically documenting every aspect of the space in a way that mimics how a viewer absorbs information upon entering a room. He then combines these images into a large-scale composite that contains more information than a single shot ever could.

Capturing each scene takes Yairi days, and digitally piecing the frames together can take him up to a month. The method is tedious, but the approach allows him to overcome the spatial limitations the medium traditionally imposes. Like a painter, Yairi can “compose” his works by arranging many individual shots into a final collage that looks as textured as a painting. The patchwork effect is not readily apparent; only upon close examination is it possible to see the barely perceptible grid created by Yairi’s puzzle-piece technique.

Beyond simply producing incredibly sharp images, the artist is also attempting to mimic the natural process of memory. Modeling himself after Simonides of Ceos, the Greek poet considered the father of modern mnemonics, Yairi captures the visual components of a space and reconstructs them later. As the title of his new show at Andrea Meislin Gallery reflects, each photograph becomes a “palace of memory.”

Yairi also chooses subject matter to reflect this theme of remembrance, such as old libraries and print shops. In Sailing to Byzantium (2008), he depicts an 18th-century Ottoman house in the midst of a transformation into a boutique hotel. By juxtaposing images taken at different times of the day, he parallels the layers of time embodied in the space, and the passing of hours comes to represent the passing of eras.

“Palaces of Memory” runs through August 15.
Here are the artist’s picks of other shows to see in New York this weekend:

1. Jane and Louise Wilson at 303 Gallery, through August 2 “This show displays photographs of an antique bookstore accompanied by sound. There’s an ironic kind of chaos and disorder among the neat and orderly bookshelves that conveys a sense of fragility and sadness.”
2. Tallur L.N.: Antimatter at Arario Gallery, through August 2 “These sculptural objects combine the traditional with the unfamiliar. You forget you’re in New York when you walk in because it’s a completely different world in there. I think it’s because the installation is so well-executed; they use the space really well.”
3. Ryan Foerster at Bortolami Gallery, through August 22 “Foerster’s photographs are really beautiful — totally different than my work, but really beautiful. They are dark and grainy, and slightly erotic.”
4. Louise Bourgeois at the Guggenheim Museum, through September 28 “I particularly recommend Bourgeois’ ‘Cells’ from the early 90’s because I see it as her version of a small ‘palace of memory.’”
5. Stephen Wilkes: The Construction of the Olympic Stadium and Other Chinese Public Works at ClampArt Gallery, through September 13

“I greatly identify with Wilke’s previous work, especially a series of photographs he did on Ellis Island. The abandoned spaces, the emptiness, and that kind of absence are all things I try to convey in my own work. When I first saw this new show at ClampArt, I was a bit disappointed to see a more remote and distant body of work. Gradually, though, I began to understand that Wilkes might be trying to portray this huge industrial transformation [for the Olympics] as the destruction of a traditional culture. The photograph that left the greatest impression on me was Grape Sheds, Turpan, a monochromatic and silent scene that starkly contrasted with the other images of huge construction projects.”

ראייה מיוחדת בעלת משמעות שמעבר ליופי - מאת יובל פלד

http://www.artispo.com


יאירי לוקח את המצלמה, ומנסה להפוך אותה מכלי מציץ ומתעד, לכלי התבוננות. הוא נוגע בכך בנקודה מהותית, הנוגעת לשינויי עומק תרבותיים.

היופי של עבודותיו הצילומיות של יובל יאירי, לוכד את עינו של המתבונן מיד עם הכניסה לחלל התערוכה. זהו יופי מעוצב מאוד, הנגוע באווירה נוסטלגית של מקום שהיה תמיד בשוליה המסתוריים של החברה. עתה כאילו קפא בו הזמן, כשנעזב והכל נשאר על מקומו. המבנה הישן, החפצים המספרים על מה שהיה פעם והעזובה, עשויים להצטרף בעבודות המוקפדות, לכדי יופי שעשוי להתפרש כקיטש סוחט רגשות.

אולם בנוסף למראה הראשוני הזה, העין חשה כי יש כאן משהו שונה, משהו שאינו מצוי בצילום רגיל. ראשית הקווים הישרים שהתעגלו כאן, ומזכירים צילום הנעשה בעדשת עין הדג, אשר מעוותת את הקווים הישרים, כאילו נפלו על מראה קמורה. שוני זה מוכר, ואינו מייחד את עבודותיו של יאירי שיש בהן עוד משהו משלהן.

כאשר מתקרבים לכל עבודה רואים כי היא מורכבת מפסיפס של צילומים קטנים אשר חוברו בעבודת יד דקדקנית ורגישה לתמונה שלימה בעזרת תוכנת מחשב. האמן השאיר את טביעת הפסיפס הזו, כחלק מן העבודה.

עקבות אלה שהשאיר הן המפתח להבנת המיוחד בעבודות. יאירי, כפי שכתוב גם בדף התערוכה, צילם כל אחד מן המראות, באמצעות מסרטת וידאו, ששימשה כמצלמת סטילס, ובכל פעם מיקד את המצלמה על מקום אחר. הוא נע עם מוקד המצלמה שלו, מעט מאוד בכל פעם, ובכך סרק את כל מה שרצה להראות, כאשר עין המצלמה עושה בעצם את מה שעושה האדם כשהוא מתבונן: היא סורקת את המראה כולו, מתמקדת בנקודה אחר נקודה ומחברת את הכל לתמונה אחת. המצלמה, בשונה מן העין, ממוקדת בנקודה אחת בלבד וככל שמתרחקים ממוקד זה היא נעשית ממוקדת פחות. בכך מספקת עין המצלמה מראה כללי של הבזק אחד, דבר הקרוב יותר להרף עין של מבט, ולא להתבוננות אנושית בוחנת.

יאירי לקח את המצלמה, וניסה להפוך אותה מכלי מציץ ומתעד, לכלי התבוננות. הוא נגע בכך בנקודה מהותית, הנוגעת לשינויי עומק תרבותיים, שהינם תוצאה של התפתחות טכנולוגית, במקרה זה המצלמה. הצילום השתלט מאז תחילתו על תרבות התפיסה הוויזואלית. במאות השנים שקדמו לו הוליכה את ההתבוננות התפיסה של הציור הפיגורטיבי. תפיסה זו דרשה מן הצייר תהליכי בחינה וניתוח של המראה אותו תאר, רק על מנת לייצר תמונה הדומה למציאות. כל המטען התרבותי של בחינה ובדיקה של מראה העיניים מוטמע בציור, ומורגש על ידי הצופה, המפתח רגישות, מודעת ולא מודעת, לערכים אלה.

עם בואו של הצילום ניתן כלי מתאר אשר מייצר דימויים משכנעים למדי של המציאות הנראית. אלא שהמצלמה אינה דורשת מן המצלם את תהליך הבחינה אותו דורש הציור. כמו כן אין המצלמה ממוקדת כפי שעין הצייר ממוקדת בכל נקודה אותה הוא מתאר.

העולם נשטף בצילום, ואת ערכי ההתבוננות אותם העבירו הציירים, החליפו ערכים של הצצה מהירה וכוללנית על קטעי מציאות. להצצות אלה איכויות ייחודיות משלהן, והן יודעות לספר סיפורים חזותיים, באיכות ובייחוד שאינם מצויים בציור. תרבות ההתבוננות הבוחנת כל צורה וצבע לפרטיהם, הפכה לתרבות מבט הבזק התופס את המכלול, מבלי שיתרכז בכל אחד מן הפרטים הבונים אותו.

יאירי הלוקח את מצלמתו ומנסה להפעילה באיטיות וביסודיות, מניח אצבע על שינוי עמוק זה שחל בהתבוננות לאורך מאה וחמישים השנה האחרונות.

אולי יקום מישהו בעל יכולות טכנולוגיות, יבין את הבעייתיות הזו וינסה לפתח מצלמה אשר תנסה לחקות לפחות חלק ממה שיאירי עשה בעבודת נמלים מרשימה, המייצרת מוצר אמנותי יפה ומעורר מחשבה זה.